מטרת מחקר רנדומלי זה היתה לבחון, אם טיפול הורמונלי בגיל המעבר מגן מפני מחלה קרדיווסקולרית, אם הוא משפיע על קצב התקדמות אטרוסקלרוזיס או על גורמי סיכון קרדיווסקולריים אחרים.
עוד בעניין דומה
במחקר השתתפו 727 נשים, בראשית גיל המעבר (בנות 42-58, 6-36 חודשים לאחר וסת אחרון) ללא מחלה קרדיווסקולרית, עם מדד סידן עורקי קורונרי (CAC) קטן מ-50 יחידות אגטסטון, שלא נטלו אסטרוגן או טיפול להורדת ליפידים ב-90 הימים טרם תחילת המחקר.
המשתתפות חולקו רנדומלית לקבלת פלסבו או טיפול הורמונלי במינון נמוך בשתי צורות שונות; אקווין אסטרוגן מצומד פומי (o-CEEי) 0.45 מ"ג ליום או 50 מיקרו/ ליום של 17β אסטרדיול טראנסדרמלי (t-E2), שניהם בתוספת 200 מ"ג פרוגסטרון פומית למשך 12 ימים בחודש.
כ-80% מהנשים נבדקו לאחר 4 שנים.
בתום תקופת המחקר לא היה הבדל משמעותי בין הקבוצות בנקודות הקצה הראשוניות של המחקר: עובי האינטימה-מדיה בעורק הקרוטיד (CIMT) עלה ב-0.007 מ"מ לשנה בממוצע, ללא הבדל בין הקבוצות. אחוז הנשים שאצלן עלה מדד הסידן העורקי קורונרי לא היה שונה בין הקבוצות. לא היו הבדלים בשינויים בלחץ הדם.
לנשים שנטלו אקווין אסטרוגן היה שיפור בפרופיל השומנים: שיפור ברמות HDL ו-LDL וכן ברמות ה-CRP ובגלובולינים קושרי הורמון המין. תנגודת לאינסולין פחתה בקבוצה שטופלה טראנסדרמלית.
לא נצפו הבדלים משמעותיים בתופעות הלוואי בין הקבוצות.
החוקרים מסיקים, שארבע שנות טיפול הורמונלי מוקדם לנשים בגיל המעבר לא השפיעו על קצב התקדמות האטרוסקלרוזיס, למרות השיפור בחלק מגורמי הסיכון הקרדיווסקולריים.
ערכה: ד"ר שירי אלפרט
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
