על היופי הכוזב וסכנותיו

הערצת היופי מלווה את האדם עוד משחר הימים ואת השאיפה ליופי המושלם ינקנו כבר בילדותנו. די להיזכר בקנאתה היוקדת של המלכה המרשעת ביופייה של שלגייה באגדת האחים גרים משנת 1812 כדי להבין עד כמה כולנו גדלנו על אגדות המעצימות ומאדירות את היופי. משלגייה ועד בובת Barbie של היום לא חלפה לה הערצת היופי, אף כי 3 מיליארד נשים בעולם אינן נראות כמו אותה בובה נחשקת.

היופי מקנה יתרון דרוויניסטי בחברה האנושית. עבודות מחקר הראו כי לאנשים יפים סיכוי גדול יותר להשיג משרות רמות יותר ולהרוויח יותר כסף. סטודנטים יפים מקבלים ציונים טובים יותר ואפילו אסירים בעלי מראה מרשים זוכים לתקופות מאסר קצרות יותר.

יופי מסמל נעורים, חיוניות, ועוצמה וטומן בחובו סיכוי גדול יותר להצליח בחיים. רבים מנסים נואשות לשמר לנצח את יופי הנעורים. רבים עוד יותר מטפחים חלום שווא זה ומתפרנסים ממנו.

כך צמחה לה הרפואה האסתטית שהיא "רפואה לא ריפויית" הנעשית כולה לבקשת המטופל. המטופל הוא גם זה הקובע את הצלחת הטיפול על פי שביעות רצונו מהמראה החדש שקיבל. הטיפול נועד להפוך את המטופל ל"מאושר" יותר. האושר הפך בימינו למוצר צריכה המחליף ידיים בין ספק לצרכן.

אנו עדים למסע פרסום אגרסיבי ומתוחכם היוצר ערכים חברתיים חדשים ונחשקים של צרכנות יופי. למרבה הצער פרסומת זו של תעשיית הרפואה האסתטית ותעשיית היופי, נעשית תוך הפרה בוטה של כללי האתיקה הרפואית בדומה לשיווק של כל מוצר צריכה אחר.

צלמית הפריון של "ונוס מווילנדורף" (מקור: ויקיפדיה)

צלמית הפריון של "ונוס מווילנדורף" שנחשפה באוסטריה בשנת 1908 מתוארכת לתקופה שבין 22-24 אלף שנה לפני הספירה. הצלמית הינה פסלון אבן קטן של אישה בעלת שדיים גדולים ובטן שופעת. צלמית זו נחשבת כמייצגת את הדמות הנשית הקדומה ביותר שהתגלתה עד כה. אישה קדמונית זו הייתה שמנה, בשרנית, ולדנית ומניקה. ספק רב אם הייתה צולחת את עמוד השער של עיתון אופנה כל שהוא בן ימינו.

הגדרת אידיאל היופי האנושי עברה במרוצת השנים תהפוכות גדולות. בין הנשים השמנות והדשנות של פאול רובנס (1577-1640) לאלו של פרדיננד בוטרו (-1933) צמחה לה במקביל תרבות הסוגדת לרזון הקיצוני.

מי שהוביל במחצית המאה הקודמת את השינוי הייתה Lesley Hornby הדוגמנית ילידת בריטניה (-1949) שנודעה בכינוייה "זלזל" (Twiggy). טוויגי שהפכה בסערה לסופר-מודל הופיעה בכל תצוגות האופנה היוקרתיות בשנות הששים המאוחרות של המאה הקודמת כשהיא מייצגת דמות אנדרוגינואידית של נערה כחושה עם תספורת קצרה ומראה נערי. גובהה היה 167 ס"מ ומשקלה 41 ק"ג. מדד מסת הגוף שלה היה 14.7, הרבה מתחת להגדרת ארגון הבריאות העולמי של מדד מסת גוף של 18.5 המציין תת-תזונה ומדד מסת גוף של 16.0 המציין רעב של ממש. מדד מסת הגוף (BMI) מחושב על ידי חלוקת משקל הגוף בק"ג בריבוע הגובה במטרים. מדד תקין הוא בגבולות 18.5-24.9.

הייתה זו הדוגמנית הבריטית Kate Mossי(-1974) אשר הובילה, בשנות ה-90 של המאה הקודמת, את אופנת ה-Heroin chic בה נוסף לרזון החולני גם מראה חיוור עם עצמות בולטות ועיגולים שחורים סביב לעיניים כפי שנראים המכורים להרואין. אופנה זו חלפה, למרבה האירוניה, עם מותו בשנת 1997 של הצלם דויד סורנטי, יוצר האופנה שמת ממנת יתר של הרואין.

אין זה מפתיע לכן ללמוד כי בשנת 1965 היה הגובה הממוצע של האשה האמריקאית 160 ס"מ ומשקלה הממוצע היה 63 ק"ג. מדד מסת הגוף הממוצע לאשה האמריקאית באותה השנה היה 24.5. הדוגמנית הממוצעת באותם ימים שקלה רק 8% פחות מהמשקל הממוצע דאז ואילו כיום הדוגמנית הממוצעת שוקלת פחות מ-98% מהנשים בארה"ב.

החשיפה המתמדת למסעי הפרסום של עולם האופנה יוצרת מציאות מדומה של אידיאל גוף שהוא אינו טבעי מבחינה ביולוגית ואינו ראוי מבחינה רפואית. אין כמעט עיתון אופנה או עיתון נשים שאין בו, בכל מהדורה, מאמר העוסק בנושאי משקל ודיאטה. עולם הפרסום יוצר עולם מדומה המחזק את הפער הבלתי נסבל בין האידיאל של הגוף המושלם לבין המציאות הרחוקה מאד מאידיאל כוזב זה.

בני נוער ומתבגרים רגישים במיוחד לפער זה. כאשר נערה צעירה אינה שבעת רצון מדימוי הגוף שלה, בעיני עצמה, היא נסחפת להתנהגות כפייתית של "חיטוב הגוף" שאינה רציונאלית ולרוב גורמת לנזק בריאותי ניכר. כאלו הן לדוגמא הנערות הסובלות מאנורקסיה, אלו המחפשות פתרון בכירורגיה קוסמטית או בחדר כושר ב"התעמלות מחטבת" חסרת גבולות. חוסר היכולת לממש את אותו אידיאל יופי כוזב מביא עמו גם דיכאון וחרדה הפוגעים גם הם בבריאות.

לויסל ראמוס (מקור: ויקיפדיה)

באוגוסט 2006 נפטרה דוגמנית-העל מאורוגוואי Luisel Ramos מאי ספיקת לב כמה דקות לאחר שירדה מהמסלול בתצוגת אופנה במונטבידאו. מותה נגרם לאחר שהרעיבה עצמה לקראת התצוגה, במשך חודשים קודם לכן כשהיא ניזונה מדיאטה של חסה ודיאט קולה. מדד מסת הגוף שלה היה אז 14.5 ותמונותיה, אותן ניתן למצוא בקלות ברשת מזכירות, להבדיל, את תמונותיהם של הניצולים ממחנות ההשמדה של הנאצים.
תוך זמן קצר אחריה מתו אחותה Eliana, דוגמנית-על גם היא, ודוגמנית ברזילאית נוספת בשם Ana Carolina גם הן

אליאנה ראמוס (מקור: ויקיפדיה)

מתת תזונה קיצונית. מדד מסת הגוף של אנה היה 13.3 - ערך מפחיד במושגים רפואיים.

מותן של הדוגמניות הדרום אמריקאיות היכה בתדהמה את עולם האופנה. מנהלי שבוע האופנה במדריד היו הראשונים להגיב ובספטמבר 2006 אסרו על השתתפות דוגמניות כחושות בתצוגת האופנה. כשליש מכלל הדוגמניות, אלו שהיו בעלות מסת גוף הקטנה מ-18.5, הורחקו מהמסלול, כמו גם כל הדוגמניות מתחת לגיל 16.

מנהלי שבוע האופנה במילאנו היו הבאים להצטרף לשינוי אותו הובילה מדריד. בצד האיסור על השתתפות דוגמניות מתחת לגיל 16 דרשו בתחילה אישור רפואי מכל דוגמנית כחושה, אך החל מינואר 2007 נאסרה לחלוטין השתתפותן של דוגמניות בעלת מדד מסת גוף של פחות מ-18.5.

המועצה של מעצבי האופנה באמריקה (CFDA) אסרה על השתתפות דוגמניות מתחת לגיל 16 אך נמנעה בהנחיות העדכניות שלה לשנת 2011 מלהטיל איסור גורף על השתתפות דוגמניות בעלות מדד מסת גוף נמוך במיוחד. המועצה קראה לחינוך לבריאות, מניעת הפרעות אכילה בקרב הדוגמניות וליצירת תרבות מקצועית המעודדת משקל גוף "בריא" מבלי לקבוע מהו משקל זה. המועצה קראה למעצבי האופנה להעסיק דוגמניות הנראות "בריאות". הנחיות המועצה מחייבות גם גילוי נאות בכל מקרה בו עובדה דמות הדוגמנית במחשב ומידותיה שונו.

הצעת "חוק הפוטושופ" שעברה לאחרונה בקריאה ראשונה בכנסת אותה יזמו ח"כ רחל אדטו (קדימה) וח"כ דני דנון (הליכוד) זהה להחלטות שהתקבלו כבר בספרד ובאיטליה והיא נועדה כדברי המחוקקים" לצמצם את שכיחותן של הפרעות האכילה בקרב הנוער".

חסרה בחוק, לטעמי, הגבלת גיל חיונית האוסרת על העסקת נערות מתחת לגיל 16 כדוגמניות, הן על המסלול והן בפרסומות מכל סוג, הן בעיתונות הכתובה והן בעיתונות המשודרת והדיגיטלית.

ספק בעיני גם אם החוק יסייע לממש את המטרה למענה נוצר. ההגבלות שהוטלו על פרסום של סיגריות ואלכוהול לא הביאו להפחתה בשימוש בהם. כך ככל הנראה לא יביא החוק לבדו לשינוי החברתי המצופה. לכך נדרש מאמץ רחב הרבה יותר שתחילתו דוגמא אישית וחינוך בני הנוער להרגלי אכילה בריאה. צריך ליצור את הסובלנות החסרה לדימוי גוף ריאלי המקבל באהבה ובהבנה את המגוון הרחב של הפיזיונומיה האנושית.
ואולי הגיע הזמן להחזיר את מטוטלת אידיאל היופי לכיוונה של "שדחת" של חנוך לוין. אותה דמות האשה האולטימטיבית שכולה שדיים ותחת. זו שאינה סופרת קלוריות ואינה בודקת את משקלה בכל רגע, נהנית מחייה כפי שרק השמנים באמת יודעים לעשות.

* פורסם לראשונה בעיתון הארץ
* צילום תמונה אבינעם רכס: דן פורגס